צילום וחברויות

התחלתי לצלם בגיל די צעיר, ממש בתחילת גיל העשרה. בבית היו מצלמות, הודות לעיסוק של ההורים שלי אז, וזה היה די טבעי פשוט לקחת אחת ולהתעסק איתה.

הבנתי את הכוח שטמון בכלי הזה. מצלמה היא מגנט דו קוטבי מדהים. מצד אחד, היא מושכת אליה אנשים. כולם רוצים להצטלם, שיהיה להם תיעוד וזיכרונות ועדויות לקיום שלהם. מהצד השני היא מרחיקה את הצלם. מאפשרת לו להתבונן על סיטואציות מבחוץ ולהתנתק רגשית מהחוויה.

זו הסיבה שמצאתי את עצמי מהר מאד הצלם של השכבה. זה שלוקח מצלמה לכל מקום ולכל אירוע שכבתי, שאפשר לסמוך עליו שיהיו תמונות מכל טיול פצפון, וברגע שפייסבוק צץ בעולם אז גם הפצה וירטואלית שלהן. הצילום הפך להיות אחד מכרטיסי הכניסה החברתיים שלי לעולם. סיבה להיות לידי ולדבר איתי ובכך להפוך לחבר שלי.

ובשלב מסויים צילום נהיה חלק מהאופן שבו אני אוהב ומרגיש. להיפגש עם חברה טובה היה כרוך בדרך כלל גם בסשן צילומים. כשרציתי להיפגש עם מישהו יכלתי לזרוק פיתיון בעזרת המצלמה. בהתחלה הצילומים באמת היו תירוץ בשביל המפגש האנושי עצמו. זו הסיבה שיש לי כל כך הרבה תמונות שהן בסה"כ די דומות אחת לשניה. הרבה פעמים באמת שלתמונות כמעט ואין משמעות אלא רק לזמן האיכות שאני מבלה עם האדם, ולכן היצירתיות והמקוריות לא תמיד נמצאים בראש סדר העדיפויות.

ואז שמתי לב שהאיזון מתחיל להיות מופר מידי פעם. היכולת המגנטית של הצילום החלה לפעול לצד השני שלו. פתאום אני קודם כל חושב על הצילום ולא על המפגש. שאהבה שלי לאדם מתנקזת יותר מידי דרך המצלמה ופחות מידי דרך השיחה והזמן ביחד. שמתי לב שאני לרוב נהנה הרבה יותר מהפעמים שיוצא לי לשבת עם חברה טובה ולקשקש איתה מאשר להושיב אותה מול מצלמה ולדבר תוך כדי. אבל כבר שכחתי איך עושים את זה אחרת. הרבה פעמים חששתי שפשוט להציע למישהו להיפגש וזהו לא יהיה מספיק מפתה ואטרקטיבי עבורו ולא יהיה שווה את המאמץ והזמן שלו.

האסימון התחיל את הנפילה האמיתית שלו כשלפני חודשיים ומשהו חברה טובה אמרה לי שהיא ממש נרתעה להיפגש איתי כל עוד אני דוחף את הצילום למפגש. ולא כי היא לא אוהבת להצטלם או לא נעים לה להצטלם עבורי, אלא כי היא פשוט רוצה להיות איתי ועם נוכחותי, ולא רק דוגמנית-חברה.

כבר הרבה זמן שאני מנסה למקד את הצילומים שלי. להפוך אותם למיוחדים ויוצאי דופן, בעלי ערך כצילומים בפני עצמם. כאלו שמשקיעים בהם הרבה מחשבה ותכנון לפני. גם אם זה אומר לצלם בתדירות הרבה יותר נמוכה.

כדי להסביר את עצמי לעולם, לכל החברים שאולי לא הבינו למה אני כל הזמן משלב צילומים במפגשים שלנו ואולי אפילו נרתעו מכך. לצופים בתמונות שלי, שאני בטוח שתוהים מה העניין בכל כך הרבה תמונות פורטרט-סטרפלס-רקע שחור-עם תאורה רכה מצד ימין ומתי ימאס לי מזה.

וכדי לעזור לי להתחייב. כי ברגע שאני מצהיר משהו החוצה לעולם אני ארגיש יותר צורך וחובה לעמוד בזה.

אז לקראת השנה החדשה, אבל בעצם בלי קשר אליה, אני רוצה לנסות להיפגש עם חברים שלי כי הם חברים שלי, ואת המצלמה לשמור לצילומים בפני עצמם.

זה לא אומר שאפסיק לצלם את החברים שלי או לצלם בסיטואציות חברתיות וגם לא אומר שכל תמונה שאצלם תהיה הפקת-על וחד פעמית. צילום זו האהבה הגדולה ביותר שלי, ואני לא רוצה למדר אותו מהחיים שלי. אני נהנה מהפעולה עצמה, נהנה מהכישרון שלי ונהנה מההשפעה של הצילום על אנשים והאינטראקציה שהוא מאפשר לי איתם, ולפעמים צילום יכול ללוות בהרמוניה גם מפגש חברי. אבל אני מאחל לעצמי שאוכל לעשות הפרדה בריאה יותר. שלא אצטרך את המצלמה בשביל לבטא אהבה לאנשים הקרובים אלי. אם ארצה לראות ולדבר איתם אציע להם פשוט להיפגש, ואם ארצה לצלם אותם, זה יהיה מתוך רצון אמיתי וכנה לצילום וליצירה משותפת, ולא תירוץ למפגש. זה גבול דק ועדין, ואני בטוח שלא תמיד אוכל לעמוד בו או אפילו אשים לב היכן הוא עובר. אבל זה מה שאני מאחל לעצמי, בשביל הקשר עם האנשים בחיי, בשביל הצילום שלי ובעיקר בשבילי.

ואם קראתם עד פה, בואו לקפה מתישהו.

בתמונה - אני מפרק מצלמה, איפשהו בגיל 4-5