עברי לידר

צילמתי את עברי לידר.

צילום עבורי הוא הרבה דברים. הוא מקור לפרנסה, הוא כלי לביטוי אישי, מדיום ליצירה, חלק מהזהות שלי, אבל לפעמים, אולי אפילו לרוב, הוא פשוט דרך תקשורת. איתו אני יוצר מגע, נפגש, מתקרב, אוהב.

אני מנסה שזה יהיה נוכח בכל פוסט שאני מעלה. אם זה מצליח תמיד, אני לא יודע, אבל לפני בערך שנתיים הצטרף עוקב חדש - עברי.

בהתחלה חשבתי שזו טעות, אולי בוט אוטומטי, אבל לאט לאט, דרך הפוסטים שהעלתי נוצר בינינו קשר. פה לייק, שם תגובה נחמדה, לפעמים שיחה קצרה. בשלב מסוים, אחרי כמה חודשים כאלו, הגיע הרצון להיפגש ולצלם יחד. בלי התחייבות ומטרות מוגדרות.

תראו, אני רגיל לארח אנשים שאני לא מכיר אצלי בסטודיו, שהוא גם הבית שלי, אבל לרוב זה חוסר הכרות סימטרי - אני לא מכיר אותם והם לא ממש אותי. לא כל יום מגיע אדם שהוא מפורסם. כזה שאני מכיר את התדמית הציבורית שלו מגיל צעיר ממש, שיודעים עליו דברים, שהשירים שלו מתנגנים בכל מיני רגעים בחיים שלי. איך מתכוננים לכזה דבר? (ואיזו מוזיקה שמים בסשן?)

התחלתי מלצחצח את הדירה ולקנות כיבוד שנראה לי שמפורסמים אוהבים.

הרגע הגיע ופתחתי לעברי לידר את דלת הדירה שלי.

זה לא קרה מיד, אבל מהר מאד כל החששות שלי נגוזו. היה מאד נעים לדבר, להכיר, וחוסר הסימטריה נשאר רק בדמיון שלי. נשארנו שני אנשים שנפגשים. אחרי שיחה ארוכה הלכנו לצלם.

לאונרד כהן, מכר משותף ואהוב של שנינו, נבחר להיות ברקע.

את הסשן סיימתי בתחושה חזקה של הכרת תודה לצילום, שאיפשר לי מפגש כזה. בלי רעש וצלצולים, בלי העמדות פנים. שני בני אדם שרואים אחד את השני, דרך המצלמה ובכלל. אני לא מאמין גדול בכיבוש פסגות, אבל אני מעריך מאד את הרגע המשמעותי הזה, שהצילום הוביל אותי אליו.

תודה עברי, על שבאת והיית נוכח באמת, על האמון, על הפרגון, על המפגש המיוחד הזה.